עין נטפים - מפעלי מים וביוב אילת בע"מ נ' אילון

החלטה

בקשה להעברת התובענה מחמת חוסר סמכות מקומית

רקע

1.המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה על סכום קצוב, בלשכת ההוצאה לפועל באילת. עניינה של התביעה חוב בגין מים בתחום פעולתה של המשיבה (העיר אילת).

2.המבקש הגיש התנגדות לבקשת הביצוע, ובה כפר בסמכות המקומית של בתי המשפט במחוז דרום. המבקש טען, כי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בהרצליה. יצוין כי הבקשה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא, מאחר שזו אוחדה עם לשכת ההוצאה לפועל בהרצליה.

3.רשם ההוצאה לפועל העביר את הדיון בהתנגדות לבית משפט זה, וקבע כי בית משפט זה אף ידון בנושא הסמכות המקומית.

טענות הצדדים

4.למעשה, שני הצדדים מסכימים כי לבית משפט זה, קרי – בית משפט במחוז מרכז – אין סמכות מקומית לדון בתובענה. נראה, כי הסיבה להעברת ההתנגדות והדיון בטענת הסמכות המקומית לבית משפט זה נובעת מהאמור בסעיף 2 לעיל.

5.המבקש טען כי כתובת מגוריו היא בהרצליה, ועל כן, הסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בהרצליה. המבקש הפנה לתקנה 109 ב (ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"מ- 1979 (להלן: התקנות), לפיה, לטענתו, לנתבע זכות לבחור היכן להגיש את ההתנגדות, והיכן תידון ההתנגדות. המבקש הפנה להלכת בר"ע (מחוזי י-ם) 975/09 טכנוקריט (1992) בע"מ נ' כ.ס.מ. הנדסה ובניין בע"מ (להלן: עניין טכנוקריט).

6.המשיבה טענה כי הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט באילת, מאחר שזהו מקום הימצאות הנכסים. המשיבה טענה כי אין בעניין טכנוקריט כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט (במובחן מרשם ההוצאה לפועל) לדון בשאלת הסמכות המקומית.

דיון

7.תקנה 109 ב לתקנות קובעת, כי הנתבע יכול להגיש התנגדות לביצוע תביעה לאחת משתי אלה: הלשכה שאליה הוגשה הבקשה או הלשכה שליד בית המשפט שאליו ניתן היה להגיש את הבקשה לביצוע התביעה כתובענה לפי תקנות סדר הדין האזרחי. במקרה האחרון, הנתבע יפרט את הנימוקים לסמכות המקומית, ורשם ההוצאה לפועל יעביר את הדיון בהתנגדות לבית המשפט שליד אותה לשכת הוצאה לפועל.

8.בעניין טכנוקריט הנתבע כפר בסמכות המקומית של בית המשפט שליד הלשכה שאליה הוגשה בקשת הביצוע, אך הגיש את ההתנגדות ללשכה הסמוכה לו. בית המשפט המחוזי קבע כי רשם ההוצאה לפועל מצווה להעביר את ההתנגדות כמות שהיא לבית המשפט שליד לשכת ההגשה, מבלי להפעיל שיקול דעת. לפיכך, מעת שהנתבע הגיש את ההתנגדות ללשכת ההוצאה לפועל שבה הוגשה התביעה לביצוע, הוא מנוע מלהוסיף ולכפור בסמכותו המקומית של בית המשפט שליד אותה לשכה.

9.עיינתי בטענות הצדדים, ואני סבורה שהדין עם התובעת.

עניין טכנוקריט עסק במצב שבו הנתבע מנוע מלהעלות טענת סמכות מקומית, משום שהגיש את התנגדותו ללשכה שבה הוגשה בקשת הביצוע. אין בעניין טכנוקריט התייחסות למצב בו בקשת הביצוע הוגשה בבית משפט מוסמך מבחינת הסמכות המקומית, והנתבע מבקש בכל זאת חלופה מקומית הנוחה לו.

הנחת המוצא של תקנה 109 ב (ב) לתקנות היא, שכפירתו של הנתבע בנושא הסמכות המקומית היא כפירה כדין. רק במקרה זה, תתקבל עמדת הנתבע, ככל שיגיש את התנגדותו ללשכה שליד בית המשפט המוסמך לטעמו. לעומת זאת, אם קיימת סמכות מקומית לבית המשפט שליד הלשכה בה הוגשה בקשת הביצוע מלכתחילה, אין כל סיבה לאפשר את טלטולה של התביעה מבית משפט אחד למשנהו. שיקולי היעילות והחיסכון במשאבים, ששימשו ביסוד הקביעה בעניין טכנוקריט, תומכים במסקנה זו.

זאת ועוד, אינני סבורה כי התקנות התכוונו להעניק לנתבע זכויות יתר לעומת תקנות סדר הדין האזרחי. לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התובע זכאי לבחור באחת החלופות לפי תקנה 3, וככל שאחת מהן מתקיימת, הנתבע אינו יכול לבחור בחלופה אחרת הנוחה לו יותר. לא ראיתי כל הצדקה הגיונית לכך שתובע בתביעה לסכום קצוב – כלומר: תובע שתביעתו מלכתחילה מבוססת יותר לכאורה, והדין התכוון להעניק לה "תנאי פתיחה" טובים יותר – ייאלץ להשלים עם בית המשפט שהנתבע בחר, כאשר התובע הגיש מלכתחילה את התביעה לפי תנאי הסמכות המקומית.

הנתבע נדרש לנמק את נושא הסמכות המקומית, כתנאי סף לדיון, ואולם אין בנימוקיו של הנתבע כדי ליצור "כזה ראה וקדש" ואין בהם כדי לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט הדן בבקשה, להכריע בשאלת הסמכות המקומית, כפי שהיה עושה במצב בו הוגשה תביעה רגילה לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

10.לפיכך, ומעת שתביעתה של התובעת עומדת בחלופה מתאימה לסמכות מקומית של בית המשפט שליד הלשכה שאליה הוגשה התביעה (אילת - מקום הימצאות הנכס ומקום היווצרות החיוב), אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום באילת.

11.הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במסגרת התיק העיקרי.